מוזיאון בית המאירי

דוא"ל: 
beit.hameiri@gmail.com
טלפון איש קשר: 
04-6971307, 04-6921939
שם איש קשר: 
תמר שאקי
כתובת: 
רחוב קרן היסוד 158, העיר העתיקה, צפת, 13201

   בית המאירי הוא בית אבן עתיק בן שלוש קומות. בית היסטורי משוחזר, שיסודותיו בני 500 שנה, הטומן בחיקו את סיפור חייהם של היהודים בצפת במאתיים השנים האחרונות. עולמה של הקהילה היהודית על פלגיה ועדותיה עובר דרך סיפורם המרתק של זקני צפת, חפצי לבוש וריהוט, כלי בית, מלאכה וקודש. במוזיאון תשעה חללי תצוגה. הנהלת בית המאירי רואה במרכז החינוך במוזיאון, גורם מרכזי וחשוב שבלעדיו נפגעת במידה רבה מטרתו העיקרית של בית המאירי – לקרב את הקהל הרחב לנושא צפת על כל משמעויותיו.  בבסיס תכניות החינוך של מרכז ההדרכה בבית המאירי עומדות שתי הנחות יסוד:
(א)     צפת נתפשת בעיני הציבור כעיר שולית שנהנתה ממרכזיות רק בתקופת הזוהר, במאה ה-16. מיקומה בצפון הארץ ובידודה הגיאוגרפי הוסיפו לדימויה כנעדרת חשיבות ברוב תקופותיה, למעט ימי הזוהר, ופריחתה הזמנית כעיר אמנים, בשנות החמישים של המאה ה-20.
(ב)      פרק הזמן של בני ה"יישוב הישן", אשר היוו את הגרעין הבסיסי להתיישבות החדשה בארץ ישראל, "נפל בין הכסאות" בהתייחסות ההיסטורית ובהצגתו לקהל. לכך גם הוסיפה תדמיתו שנתפשה לרוב כבלתי יצרנית, מיושנת, מקובעת ומסמלת את העולם המתנגד לחידוש ולקידמה.  
לאור הנחות יסוד אלה הובנתה התפישה החינוכית של המוזיאון, שעיקריה:
(א)     להעמיק את המודעות למורשת צפת בפרט והגליל בכלל, תוך שימת דגש למיקומה של צפת בארץ ישראל, לאורך התקופות השונות.
(ב)      לשפוך אור על תקופת ה"יישוב הישן" הנתפשת כחשוכה. לקרב את הקהל לאורחות חייו המיוחדים, נסיבות עלייתו והיאחזותו בארץ, קשריו עם התפוצות, ודרכי התמודדותו עם בעיות הקיום לאור המחלוקות הפנימיות שהתעוררו בנושא "תורה ועבודה".
(ג)      טיפוח תשתית ערכית חינוכית לחיים בכבוד, תוך הדגשת הצורך בהכרת זכותן של קבוצות אוכלוסייה שונות לחיות זו בצד זו בחברה ארץ ישראלית פלורליסטית.
לימוד העבר יהווה נקודת מוצא להתייחסות מאוזנת יותר למציאות בת זמננו.  
צפת בתולדותיה מהווה מעין מיקרוקוסמוס לרוב בעיותיה הטיפוסיות של החברה הישראלית. עד 1948 היתה עיר מעורבת, ערבית-יהודית, שהתמודדה במשך כל השנים עם גלי עלייה, חלוקה עדתית, והירארכיה ברורה בתוך הקהילה. בתקופות השיא של צפת, ניתן לראות את דרכי ההתמודדות הייחודיות של הקהילה הצפתית, הגוברת  על הפלגנות, ובזכות כך מוצאת מענה הולם למשברים תקופתיים.
כך לדוגמה, השבר שאחרי "הרעש הגדול" של 1837, הביא לאיחוד הכוחות, ובעקבותיו לפריחה. לצפת הגיעו גלי עלייה מתפוצות שונות, מנותקות זו מזו, ובחלקן אף יריבות. בכל זאת נמצא מכנה משותף לכל הפזורות, אשר פעלו בצפת יחד לבנות את העיר מהריסותיה ולשמר את אתריה ההיסטוריים. 
בצפת, כעיר מרכזית של "היישוב הישן", מתאפשרת, אפוא, התבוננות לכיוון אקטואלי מרכזי וחשוב מאוד בהוויה הישראלית – הסובלנות כלפי השונה.
הפתרון ההיסטורי, שבבסיסו עומדת הפנית המבט אל אנשי היישוב הישן, מזמן לנו ערוץ הכרות חיובי עם קבוצה, שעל פניה מזכירה את האוכלוסייה החרדית-דתית של היום. עניין זה מודגם היטב בנושא השנוי במחלוקת מאז ועד ימינו – תורה ועבודה, או תורתם אומנותם.
בהתייחסותנו ההיסטורית אנו סוברים שיש לבחון את אורחות חייהם של בני היישוב הישן, תוך שימת לב לתנאים המיוחדים ששררו אז בארץ-ישראל, ומיקומה הייחודי של הארץ בתפישת העולם של היהודים באותה תקופה, בכל פזוריהם.
הבנת נושאים אלה תאפשר, כך על-פי אמונתנו, קבלת אורחות החיים שהתהוו כאן. בדיקת העבר תוך ניסיון להתפייסות עם בני היישוב הישן, תאפשר קודם-כל הידברות ערכית חדשה עם האוכלוסייה הדתית-חרדית בת זמננו, אשר תיפתח יותר, במקרה כזה, אל הציבור החילוני.   
זאת ועוד, בהנחה שיש חשיבות רבה לרצף היישוב היהודי בארץ ישראל, תואר תקופת היישוב הישן כחוליה חשובה ברצף, שהיה בה יותר מאשר קיבעון. ניתן לראותה אף כנקודת מוצא חשובה לכל רוחות השינוי וההתחדשות בצפת. כוונתנו ליציאה להתיישבות חדשה מתוך צפת, תוך שמירת הזיקה לעיר המוצא ולאורחות החיים שבה, ולשינויים שחלו במשך השנים בדפוסי החינוך בעיר. כמו כן תודגש הטמעת ערך ההגנה העצמית על-ידי תושביה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, תוך גילויים פרטניים של הנהגה צבאית-דתית בנוסח הימים ההם. הדגשים אלה יבנו נדבך נוסף בהבנת חשיבותו של היישוב הישן במארג היישוב המתהווה בארץ ישראל, כחלק משרשרת הדורות. 

תפישה חינוכית זו מתאימה לפעילות המוזאון בקרב פלגי האוכלוסייה השונים בצפת של ימינו, כמו כן היא מהווה בסיס לפעילות רב שנתית הנערכת במוזאון – "מדרכים צעירים", שבמרכזה בני הדור הצעיר מוכשרים כמדריכים צעירים לקהילה הצפתית על כל פלגיה, מבוגרים וצעירים.